מי שלא קופץ אדום
בת הדודה העבירה עוד שנה ונותרה צעירה במראה וברוח ואנו זכינו להעפיל לבירה, לעיר הקודש בשבת. קשה לומר שהיה שוקק בנחלת שבעה, אולם ניכרה תנועת מה. ראיתי את בועז צאירי (סאקורה) צועד באיטיות ומתרחק ממסעדתו בסביבות 1 בצהריים, אולם אנו פנינו לאדום. גם היא נפתחה בדיוק, ובאנו על זנב ישיבת הצוות.
עם רוטב חרפרף ועיטור מרענן של שומר ופטרוזיליה
האווירה בארית, מאוד לא מחייבת. המילצור משתדל, ובירושלים עם כוח האדם (המשובח על פי רוב) זה מסתייע. היא איזה חוסר תיאום ואיטיות מה אבל כטוב ליבנו ביין (איטלקי וגרמני) קיבלנו זאת. ענייני הבשר היו סבירים, יכול להיות שאחרי טעימות עילאיות בניכר קצת קשה ללעוס באותה לסת בני בקר מקומיים (או שלא?), לא שהיה רע או משהו, אבל הזיכרון הטרי עמעם את החוויה. המנות בכלל ובפרט.
מנה עשירה מצופה בגילופי פרמז'ן
כל המנות היו נדיבות, מגוונות וגדולות. יש תמורה לכסף. הכי מצאו חן בעיני טארט סרטנים (ראשונה) וראגו פטריות עם פולנטה , בטטה וחזה אווז. בעיקריות היה ריזוטו קלאמרי טעים אך לא כבד מידי ובקינוחים יש מנה שהייתי מכניס לסיורי תיירים – גלידת טחינה עם עוגית/טוויל שומשום ואיזה רוטב סילאן (?). זכור לי קינוח בסביבה מ"פיני בחצר" בעת מושבו בתל אביב. אישית כל מה שיש בו /נוצר/ משתמש בזרעוני השומשומין לצבעיו ועדותיו – חביב בעיני, אבל גם שאר המשתתפים ניגבו וקינחו עם הטחינה בהנאה.
מנה מתוקה מרחוב שומשום
וכצהוב משחר נעורי, אין אלו ימים מעוררי שירה וקפיצות עידוד, נקווה לסיום אירופי מכובד הערב, התייצבות המאגר האנושי, ואליפות בזירה המקומית. ושהאדום הירושלמי יערב לחכינו רק בנחלת שבעה.