האמת שנוף לים יכול היה להשלים את התפאורה, אבל לא היה חסר דבר. אייל שני חזר, ולשמחתי זה נראה באופן מסודר, מצויד ב-DREAM TEAM של 5-6 טבחים, גדוד מלצרים (כולם זכרים) ועוד מנהלים ומשקיעים ליד עמדת המוצא (של המנות) ובין השולחנות. המקום (מעבר יבוק 8 , נחלת יצחק, ת"א) מקסים, חם ומאוד מזמין והאווירה נעימה. הטאבון (המוכסף) בפינה הוא לב העניין ואיתן זנזורי (יועזר) מביא ונותן בו. על ה"בר" מסודרים לתצוגת תכלית מרבית הפרודוקטים (בדרגות הכנה שונות), ירקות, בשרים וקינוחים כך שהבלוטות מוזנקות לפעילות ללא דיחוי.
המקום מאוד פתוח ודינאמי מאוד, כל ההתרחשות במטבח מול העיניים ובמרחק נגיעה, וכמובן שאפשר לעמוד ולהתבונן במלאכת המחשבת של אייל וחבריו (וגם "לשמוע" אותו חושב איזו קללה, שבלעדיה הדג לא יוצא נכון, כנראה…). ההגשה והחזון, אני מעריך הם של בישול, הגשה ואכילה חושנית. לפיכך מוגשות המנות על ניירות, שקיות נייר חום, מפיות וקרטונים (כמו של פיצות אבל מלבניים), סכינים אין על השולחן (רק בבקשה מיוחדת או עם אומצת האנטרקוט) בסלון מתבקש לאכול בידיים ככל האפשר. לחם הפרא האפוי, הבת המודרנית (והמעט יותר כהה, אולי קמח מלא?) של הפוקאצ'ה המיתולוגית מאוקיאנוס ועליה נחים פלפל אדום וחציל שנשרפו באותו טבון ומורטבים בטחינה וזעתר. (48) את הלחם ממש נחמד לאכול ביד, אלא שעניין "תכנית החלוקה" על פיה אנו משתדלים לאכול סבלה מחסרון כלי החיתוך החד, עד שביקשנו וקיבלנו.
המנה הבאה (מסקציית הירקות) הייתה "נתח חציל יריחו מוזהב ברוח מתבוסס בקרם של 8 עגבניות מדבר עטוף בטחינה משובצת בביצה אורגנית חומה" (47) ובקצרה הגרסה המאוד מוצלחת של שני לסביח. המשכנו לסקציית "תערובות חד-פעמיות" ומשם קיבלנו מנה לא גדולה של "3 דיונונים לוהטים חולקים שלולית יוגורט יחד עם עשבי בר, זיתים יוונים, גבינת כבשים וירקות צרובים באש" (72) הייתה במנה גם ביצה קשה ואולי הושמט פריט או שניים מהמרכיבים, אבל המכלול נהדר וגם הוא נוגב עד תום עם הלפ"א*.
מכאן פנינו לסקציית "ציד של רשת אחרונה" עם קארפצ'יו מוסר ים עטוף בלימונים צהובים ושמן זית. טרטר שקדים ירוקים. (95) הוא הגיע נטול הטרטר והוכתר למנה הכי פחות מרגשת. לעומתו המחבת (הקטן 89) בשרימפס קריסטל ענק ובייבי (ולא ביבי ולא שרה) קלמארי בחמאת עגבניות היה מעולה, כל אחד נטל ביס, אבל היה כיף לקלף ולמצוץ אצבע כל פעם ואפילו לחרוג ממשטר התזונה החדש, כי את הרוטב הזה אי אפשר שלא להספיג עד הטיפה האחרונה בלפ"א*.
את כל הכבודה הנ"ל ליוונו ביין הבית (שלנו)ריזלינג, קארטהוייזרהופברג ושלחנו כוס ומעלה גם לצוות.מים מינראליים של נביעות הוזרמו (בטמפ' החדר) לכוסותינו בכל העת. ולפני המנות הבשריות נחלץ גם Cos d'Estournel 1995 שהגיע מסט. אסטף לנחלת יצחק והרגיש גם הוא בבית. המנה הפחות מסעירה (אותנו )במחלקת הבשר הייתה "רביולי נתחי אנטרקוט מוטחים על פלדה לוהטת, נחים על תרד מבושם בחמאה, עטופים בליבה לבנה של חציל שרוף,(92) .
זה היה טוב אבל לא התקרב ל"נתח הקצבים נוטף ממיציו, נפרס ומתערבב בעצבנות על כל מה שנח ליד הסכין " (120) מנה מופלאה, מעשה מרכבה של סלט, שבגרסתנו (נדמה לי שהוכן על ידי ה-CO CHEF, בני ליפשיץ, הוגש עם כרוב אדום, עגבניות, שקדים ירוקים ואולי קצת פלפל ירוק חריף. עוד שיא היה 500 גרם של אנטרקוט "הנתח המוטרף ששוכב על הבר, בצליה מסוכנת בעצים הבוערים". נזל בפה מה גם שהליטוף האחרון שהעניקו לו המיילדים אייל שני ואיתן זנזורי היה עם חמאה. (325) . שני הקינוחים היו "פודינג שוקולד מחזיר ילדות" (45) צפוף ומרוכז ו"טארט טאטין של תפוחים מזוגגים כמו סוכריות, עטופים במרציפן עטוף בבצק שקדים זהוב" (55) מעולה. גם פודהה חרג ממנהגו זה 100 ימים ונטל 3-4 כפיות מכל אחד וזאת אחרי אי-אילו נתחי לפ"א* מופלאות. הסיכום לארבעה – 988 שקל לפ"ת* בהחלט לא מצריך השתייכות לאלפיון העליון, למרות שחלקים ממנו בכל זאת הגיעו. המים עחה"ב*, החליצה ללא חיוב.
לסיכום – ארוחה נהדרת, אווירה מיוחדת, לנו התאים לבוא מוקדם בשבע וחצי ולהיות מתוקתקים עד 9 וחצי, כדי שאלו שרוצים באמת ללכת לישון מאוחר על בטן מלאה יספיקו. מי שחזות המדען המביט בריכוז רב מבעד למשקפיו לא עושה לו טוב, ולא מסוגל להתמודד עם הוגה הדעות המקורי ופייטן הטעמים, הפסיד.
*לחם פרא אפוי
