ביקור העבודה השנתי בניו-יורק, עמוס הפגישות, הסיורים והעסקים הפוטנציאלים, יש בו תמיד גם אתנחתאות קולינאריות מהמעלה הראשונה, כיאה לבירת הפודיס בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ניסיונות רבים משנים עברו, ולפודהה כבר צבר אתרי חובה, כל אחד מעולה בסוגו, ובעיקר כאלה שאין דומה להם (ואף מתקרב) בנמל הבית, תל אביב. את חלקם אשוב, אציין ואלנקק בהמשך.
הצלבת שני מקורות בני סמכא ואנו בדרך לצהריים, בשדרה ה-4 בין רחובות 9 ל-10. היעד המרכזי – קערת ראמן, ה- SOUL FOOD היפני, ארוחה שלמה בקערה אחת. לא ארמן ואספר שאת מספר הפעמים שאכלתי, אין צורך בשתי ידיים כדי למנות. כולם, למיטב זכרוני, התרחשו בניו-יורק. כשהייתי, בעבר הרחוק יחסית ביפן, טרם התוודעתי לסגולות מרק העל והחמצתי, מה שיתוקן, אני מקווה בעתיד.
קערת ראמן חריף מתון
זו איפודו הראשונה בארה"ב, אחרי 34 סניפים במולדת, שהחלו בפוקואקה ב-1985. ליוצר-טבח-בעלים(?) שיגמי קוואהארה ושותפיו יש יכולות שיווקיות ותקשורתיות, לבד ממרק משובח, שכן הם זכו בכל מיני תחרויות ותארים ביפן, וככל הנראה פרצו דרך אבולוציונית בשדה הראמן, כשיצרו הפרדה צבעונית בין סוגי המרק השונים: לבן (שירו), אדום (אקא) ולא רק הבדל בסוג החזירות ושעות הבישול. בעוד חודשיים יחגגו שנה לפעילות בניו-יורק.
בטרם נמשיך אספר (למי שלא ראה את הסרט המומלץ מאוד מאוד, על בטן מלאה, טמפופו, ועוסק בדיוק בזה הנושא) מהו הראמן הבסיסי. קערה גדולה של מרק (ובעצם ציר מרוכז סמיך ועשיר עפ"ר) של עצמות חזיר, עם כמות נאה של איטריות (האמורות לפי מיטב המסורת להיווצר ON LOCATION), ועימם ועל גביהם TOPPINGS ו'קישוטים' מיוחדים ;פרוסות בשר לבן צלוי (ברוטב מיוחד), פרוסות ביצה קשה (מבושלת עם סויה?), כרוב מיוחד, בצל יפני, אצות ועוד מרכיבים. מניסיוני, המכלול מאוד משביע וטעים. ולמי שאינו מכיר כדאי להתנסות, באשר הוא יכול להשיג.
בירה בבקבוק כחול ומטחנת שומשום קלוי, לעיטור וליווי הראמן
באיפודו אין הזמנות. באים, נרשמים ומחכים. בבר בכניסה התנסינו בבירה יפנית מצוינת בבקבוק כחול GINGA. הבר ואיזור ההמתנה סואן, ובכל פעם שמתפנה שולחן ובני המזל פוסעים פנימה נשמעות קריאות קבלת הפנים הרועמות "אירשאיי מאסה" (או משהו בקירוב). בפנים עיצוב מודרני, רואים את המטבח ומפעיליו ובמרכז "גזע עץ" באדום-חום השולח ענפיו הדקים לכל עבר. הישיבה נעימה אך לא מסעדתית מחייבת.
טעמנו מספר מנות ראשונות, לפני שהתבוססנו על כפותינו ומקלותינו במרקים. הכול היה סביר, מעל כולם בלטו ה-PORK BUNS, לחמניות (מיני) ספוגיות, מאודות ונעימות, צחות כשלג, רכות ככותנה ובתוכם בשר לבן צלוי ברוטב חריף (ואולי קצת חמוץ מתוק) ושמץ של ירק, עונג צרוף – לא להחמיץ.
מנה מנצחת בין ידיו של הטבח
ההרמוניה הנוצרת בראמן משילוב המרכיבים מענגת ביותר. באיפודו הבשורה היא שהציר המרכזי עליו נסב הראמן אינו חייב להיות בעל ריח "חזירי" עמוק ומובהק, אלא מתון ונתון להשפעות "זרות" של עוף, דגים וים. באחד מסוגי הראמנים שטעמנו שם, (ספיישל היום) כיכב שרימפ בודד, סוג אחר הוצע במספר דרגות חריפות; קלה, בינונית ועמוקה. מחיר מנה בין 10 ל- 15 דולר. מי שירד לשירותים במפלס המרתף, כדאי לו להציץ לחדרי מטבח ההכנות, בעיקר למכונת חיתוך האיטרות. ככל הנראה הן מאוד טריות…
