FOODHA'S GOURMET DIET

  חזרנו למחוזות הילדות התל אביביים של רעייתי; שדרות בן גוריון, כדי לחזות בין השאר בתערוכת עיצוב לא מדהימה בשדרה וכדי לשמוע ג'אז, מול השדרה 34, מייד אחרי דיזנגוף. העירייה ארגנה גם מחצלות, שוכן המרומים נצר את ענניו ומאות נופשי שישי ישבו, עמדו ועברו בסך. היו עוברים ושבים ושווים יותר.(יהיו מופעים שכאלה מידי שבועיים).

ג'אז , למרות שירתה המצוינת של דפנה ארמוני, אינו, בלשון המעטה, כוס התה המוסיקלית שלי. המשפחה הוליכה אותנו לצמד החמד בבן יהודה 122, איל פיצאיולו, שללא רעש וצלצולים מפליאים להנפיק פיצה מעולה מחומרי גלם מקומיים. הישיבה ארעית הכיסאות שיא הפשטות, הפיצות מוגשות עם קרטונים כמקובל בז'אנר אבל חומר הגלם ראוי. אכלנו גם סלט קפרזה טרי ומאוד משביע ו"סלט רוקט" ללא רוקט ("נגמר ויש לנו רק מיקס עלים") בינוני ומטה. לגמנו קוקה קולה ZERO והסכמנו שיש לו טעם קצת "מתוק יותר" קצת "חמוץ יותר" ומאוד מזכיר דייאט קולה של לפני הרבה שנים.

מעבר לזכוכית שעל המדרכה דבוקה דולצ'ה מלודי, גלידריית הבית שלנו, הפייבוריט הנוכחי (של הילדים…)הוא טעם הוופל, שילוב שוקולדי עדין של גלידה ופסק זמן/לואקר איטלקי. טעמתי מכפית הגלידה הזערורית גם גלידת תאנים חדשה ושוקולד קוקוס.

 בתואר זכה חיש קל סלט נגימאקי של "פילדלפיה" (האחות הזריזה של דיקסי). ערב משחק הכדורסל הזמין אותי לשם, בן השבע-עשרה. הוא היה מרוצה מהפילבורגר קלאסי (בביס שלקחתי הבחנתי ברכותה הרבה מידי לחיכי של הלחמניה, אבל התוכן צלח. עוד שתי קלאסיקות שבחר הנער היו מסדר של 12 כנפיים והום פרייז. בכנפיים השתתפתי בבליסת הרוטב הסמיך (בעיקר חמאה וצ'ילי מתוק), בעוד שמנת ההום פרייז (קוביות תפ"א בתוך רוטב דומה או זהה) היוו לי מלכודת מגה-קלורית שאינה שווה את העונג המפוקפק של של תפוחי האדמה חסרי הזהות ומעט MOOSHY .

תענוג מושלם (ושביעות רצון ושובע) סיפק לי סלט הנגימאקי, שכלל (ב19:45 ) ירקות טריים ופריכים (חסה, מלפפון, עגש"ת* נבטים ואא"ט* בצל אדום) ועליהם רוטב חביב (סויה הדרים), ממעל היו רולים של סינטה חתוכים של בשר עם בצל ירוק במרכז. כחלק מהחבילה הגיע גם רוטב מיונזי (בו הטבלתי מעט את הבשר) וקופסית אגוזים ושקדים לעיטור הסלט. בצד נתקבלה גם לחמנית ביס ומארזון חמאה (כמו בבתי מלון) חמוד, למרות שלא נגעתי. כל האמור לעיל ב-36 שקל. ללא עוררין זוכה שיפוד הזהב של פודהה למחצית הראשונה של 2008 .

ופה לינק למתכון נגימאקי של שף עמיר אילן לשעבר דיקסי והיום הדסון. הצילום למעלה הוא שלו, מתכון דומה ומכיל אספרגוס.

נווה צדק – מקום של בשר סיפק לנו חוויה לאורך כל הדרך. הייתי בשבוע הפתיחה (קצת מוקדם) ואחרי התחייבות מעוצבת ל"סטייקים ברמה" בחרנו להפקיד את קיבותינו בידיו של  ניני נוף (כן, גם אותו  שמחנו להכיר מקודם*, פרטים בהמשך) ולא הצטערנו.

קודם כל שמחו (30 לבקבוק) לחלוץ את יינותינו ולשמוע עליהם: זינפנדל 2005 של דלתון, לסוגו הטוב שטעמתי מישראל.  ופריורט "הבית"  Clos de L'obac 2001  מקוסטרס דל סירוואנה , המשובח תמיד, השניים, לצד מים מינראליים, היו בני לוויה נאותים לכל הבאות:

• רוקה- בשר "לבן" כהה מעושן מצויין עם חרדיז'ון.
• קארפצ'יו בקר עדין
• סלט רוקט ובייקון – טרי וטעים
• וסלט ספרדי (עגבניות,בצל אדום, טבעות בודדות של חריף ושעועית לבנה אקסטרה לארג') נהדר.
• עחה"ב* הגיעה צלוחית קטנה ה-ממה קטלנית – נתחוני סינטה צרובים, שפתיים יישקו.
• על השולחן היו לחם ושמ"ז שלא בדקתים.

ולצורכם התכנסנו – PH מגודלים, סטייקים זוגיים של פורטרהאוס, המיושנים במקררו ותחת עינו של ניני (כך הבהירה בצורה מפורשת המלצרית), עד שהם מגיעים לרכות הנדרשת עלי שולחן ולסתות. היו עשויים מדיום וספגו מחמאות עד עצם. טעמנו גם טיטלה* (T של טלה ובעצם פורטרהאוס טלה) שהיה רגע  או חצי רגע מיותר על האש וטיפה התייבש.

לא נראה כמו היבשת הבשרית ההיא?

התוספות היו גרטן תפ"א מצויין,(טעמתי כמלוא המזלג) תרד בשמנת עדין וטוב, טבעות בצל ענק פריכות ׁ (טעמתי רבע טבעת) וסלט ירקות חביב.

הכל ברמה מצויינת, פשוט (במובן הטוב) ולעניין ללא הצטעצעות וקישוטים מיותרים.

חתמנו באספרסו (בריסטוט) ראוי. השולחן דרש טעימת קינוחים ודרישותיו התמלאו ב"הכל שוקולד" אליפסת שוקולד רך ומוצק, מאוד טעים (זרתונית) ואצבעות פילו (תוצרת בית) עם תפוחי עץ וכל (מיני) טוב ואולי טופי, ראוי ביותר, (ליותר מהכפית שנטלתי).

6 פיות נטלו 1.9 קילו PH ,(במחיר 280 שקל לקילו) וטיטלה אחד כעיקריות.

הסה"כ (לפ"ת*) עמד על 1089 , שווה. וכדאי לשמור על יחסים טובים עם חברים* וחברים של חברים מכיוון שאז עשויה להתווסף (או בעצם להתפחת) הנחה…

שבזי 64 תל אביב 03-5104020 ׁ (ב'-ש' 12-12 )

שמעתי רבות  על המקום. לא מעט בשל אין ספור שעות הקשבה תחת מספריו של מטפח רעמתי (מרביתה לשעבר) חיים, ממספרת שלמה, (מהקיר המשותף לכיוון דרום).  גם הבלונדינית המועדפת  והדוטורה היו כבר פעמיים והתלוו למפגשנו הראשון. חלל המסעדה קטן, נעים ובהחלט מתויג כרומנטי (לכל המחפשים ומנועיהם). צוות המלצרים חביב, אינטליגנטי ויעיל- היה נכון ככל שנדרש. גם האוכל היה טוב. עוד מקום נעים וטעים בכיוון איטלקי, אבל ללא השבלונות. לראשונות טעמנו פסטת רחבת ידיים של 4 חלמונים עם חמאה ובוטרגו, מצוין. ארטישוק מטוגן עם גושון גבינה מכחילה (קארצ'ופו) ושיא הייחוד והטעם בקלמארי מפלונץ' *  שהתלוותה לו תשלובת מקסימה של אגוזים ושקדים קצוצים, פטרוזיליה ומעט כוסברה, חמוציות וממעל טחינה גולמית, פשוט נהדר:

כבר בנקודה זו עלי להדגיש  נקודה קטנה ורבת משקל. המנות מתומחרות בצורה סבירה בין 42 ל-52 אולם הם סבלו מצמצום צלחתי. התקווה למנות כהלכה בשלב העיקרי נגוזו אף הן. שוב מנות טובות;  מוסר (עם זיתים), נתח קצבים עם מח, (חסר מלח) וסלטימבוקה (פרוסות עגל) ברוטב יין (קצת מתוק מידי)   שוב תמחור מקובל 96-106 אולם תמורתו ראוי היה לשבוע (על אף תוספת הפירה/דגימת הסלט). וזה לא בגלל הדיאטה או הרעב. כך חשו גם ידידי שהפליאו (קודם לכך) ל"טחון" את הלחם העוגתי הרך והמטוגן-צלוי בגריל. יכול להיות שזו מגמה שבאה לחייב את הסועדים להזמין 3 מנות (פסטה באמצע) כ"נורמה" האיטלקית, בכל מקרה קינחנו באספרסו קצר ולעניין וטעמתי כפית משובחת ביותר של טירמיסו, לא מתוקה ולא אלכוהולית מידי, שגם , הדוטורה, שהשקיע 6 שנות לימודים בארץ המגף לא טעם שכמותו.  שתינו גם מים מינראליים גדולים וחלצו לנו יין שרדונה גרמני של JURGEN LEINER שהיה מצוין. נפרדנו מ-601 שקל לפני תישור.  (בן יהודה 155 ת"א)

נדר קטן נדרתי לעצמי. במידה ואני חוזר מסבב ירידי הצעצועים ללא עלייה במשקל, כלומר לפחות שמירה על הקיים, אני מתכבד את עצמי במנה של פלאפל ללא שהות. וכך היה, גם בשדות זרים אפילו הפחתתי מנפחו של פודהה, והיעד הנבחר היה חאג' כחיל   ברח' יפת ביפו. בבוקר הכל מבהיק מנקיון וטריות. הפלאפל מוכן עפ"ד* בלבד, ויוצא לוהט. ליוותי אותו בסלט כרוב אדום, טחינה לבנה, חריף (מזן סחוגי) וחריף-לייט (מזן רסק הגמבות) לכך ראוי להוסיף (ולא להחמיץ) את הלימון הכבוש. מנה + דיאט 19 שקל. 

ה- CIA הפחות נודע מתאומו לראשי התיבות, הוא זה המתמקד בלימודי הקולינריה ולא במודיעין, הוא מצוי בעמק מקסים, עתיר גפנים על גדותיו של נהר ההדסון במדינת ניו-יורק. שפים רבים למדו ולומדים שם. גם  שף עמיר אילן למד שם וגם בחזית מסעדתו החדשה, הדסון, בלב מגדלי הבטון והפלדה הוא יושב על פלגי מים, אם כך מסתכלים על הבריכה בחזית המסעדה.

הרוח של סנטה פה המנוחה עוד מסתובבת בעיצוב הפנימי, כך סיפרו לי מקורבים שהיו במקום בגלגול הקודם. המקום רחב ידיים וגבה תקרה ומצויד בבר נפרד ונאה.

אין בהדסון איזו פריצת דרך מסעירה, אבל יש איכות טובה ובני בקר משובחים ופה ושם נגיעות חריפות שנגעו לי ללב ולמעיים . לידי ניטל ונסגר במהרה שרימפס ברוטב שמנתי אדמדם (נמסר שטוב) היה אג-רול שלא חידש ולא ריתק. סלט חסה לבבי ביותר מוזרק ברוטב בין עליו, בתועפות פרמג'ן מפומפם*. סיגר הסינטה הייתה יציאה חביבה, בשר טוב מעוטר וממולא בעדינות.

שיא הארוחה מבחינתנו הגיע בעיקריות: מקצה השולחן דווח על סינטה מצוינת. נתחוני הפילה נאכלו עד תום. קיבלתי ביס מצויין של השאטובריאן וחלקתי בחצי אנטריקוט עסיסי ובשרני.

 התוספות היו גפרורי זוקיני, צ'יפסים עגולים ובטטות מגרוטנות כעוגה, בסדר גמור למרות שאין מה לכתוב הביתה. אותי הדליק מאוד הרוטב (חרדל מחוזק בצ'יפוטל, כך הסביר המלצר) את השכרון החריף הזה שליווה את שניצל הלבן על העצם. לצידו היה "סלט אסיאתי" שהיה מתוק מידי בלי זסט חריף-חמוץ.

מיטב הנוער , המיומן במוזס ואגאדיר ונגזרותיהם  החמיאו מלוא פה להמבורגר הנפלא, ואיני יכול שלא להסכים – שווה ביותר.

עוגת הגבינה של ניו-יורק עם תותים וקרמבו חביב ולא מתוק מידי חתמו את הארוחה. הבאתי יין דלתון סירה רזרב  פתוח מהבית, ועל אף שבטלפון אמרו שייגבו דמי חליצה, נמנע הדבר בעת החשבון.

אם היתה עולה תוכנית ריאליטי חדשה בשם "מלצר גנוב נולד" אין ספק שבהדסון היו לה כמה וכמה קנדידטים שמגיעים לשלב הגמר.  נדמה היה שכולם רוצים , כולם חדשים , כולם משתדלים, אבל תהליך זרימת האינפורמציה והמזון מהשולחן למטבח וחזרה לוקה בכל מיני מעצורים וכשלים. בשולחן הוזמנו 2 מנות סלט חסה קיסרי , אחת הגיעה והשניה ("סליחה") בשלהי הראשונות. תהליך מזיגת המים לא היה הרמוני , והלחם (חינם אמנם) הגיע רק אחרי ששאלנו, כשעל צלחות המנות הראשונות נותר רק רוטב אם בכלל. ישתפשפו קצת המלצרים תשוייף המערכת ואנו שוף נשוף ואחר – נשוב.

זה 15 שנה אנו חוגגים יום הולדת מיוחד ביאקימונו. בתחילה היה זה ברח' הירקון ומשעברה לזמ"ל*, עברנו לחגוג במהדורה המפוארת יותר בשד' רוטשילד, אף פעם לא יותר מידי מלא שם, אבל תמיד פוגשים בתיירים, דיפלומטים, אנשי עסקים מחו"ל ואנשי העשירון העליון (מעושר ולא עשר…).

כל זאת לא מפריע ואולי תורם ליציבות הגבוהה במחירים, אך לתמורה הנאותה ביותר במזרח התיכון (שאנו מכירים) לסושי, סשימי והמטבח היפאני המודרני. אם מקבלים ההחלטה לצאת שבעים ולהיפרד לפחות מכ-300 שקל לראש, החגיגה בבטן ובלב בילתי נמנעת.

תחילה קצת אדממה לכבוד הסויה שמוציאה לנו אימא אדמה וסלט מלפפונים-אצות ושומשום. מייד באה הטונה הצרובה עם פרוסות הלימון היא אחת המנות האהובות עלינו ביותר:

ואז  חסילנגוסטין  ברוטב קרם ואסבי מענג, צלחת ירקות מבושלים-מוקפצים והישר למקבץ סושי. כאן נטלתי צעד (קטן) לאחור ואכלתי (במקום איזה 20 ) רק 8 או 9 עטופי או עוטפי אורז למיניהם המשובחים ביותר ומסגרת המיוחדים של יאקימונו,  ומנה נוספת שאין בילתה – אושי זושי  אונאגי (צלופח) הנתון באורז מצופה באבוקדו ומהודק בקופסת עץ (בתמונה למטה, משמאל). שפתיים יישקו.

בעוד הנערים משתעשים ברול סלמון אבוקדו שממש נמס בפה, חלקתי עם רעייתי סשימי מעולה מפאר הדגה:

אלי כהן והצוות  עוד שלחו לחוגג קינוח : סורבה קוקוס וברולה-סמיפרדו  כשמוטמעים בו גרגירי הטפיוקה. חביב ועדין.

המשק"לים -מים ודייאט קולה.

כעת ברור לאן הסירות מפליגות , לאן?

  אחרי יום אנורקטי קמעה; פרוסות צנון במלח לארוחת עשר,  וצהריים שהסתכמו בסלט אנטי פסטי חם עם כמה כפות קוטג', יוגורט ובולגרית (5%), פודהה ויתר באצילות על פרוסותיים חלה לנוכח הצפי לפש"ר* (הפוקאצ'ה של רפאל) ובמסגרת חגיגות משפחתיות יצאנו לכיוון דן, אל רפאל, (רפי כהן) אצלנו לא ביקרנו כבר חודשים רבים. (16 במספר).

הגענו עם הפתיחה ב-7 בהרכב מכובד וקיבלנו את חדר היין  הנעים. בתפריטים הבחנו  מייד שרפאל התיישרה למעלה עם המובילות במחירים. (הרבה ראשונות 60-70-80 ) אינני זוכר את כל מחירי העיקריות, אבל 5 צלעות הטלה המדוגמות והמצוינות  שבאו מהאחו בגולן לחיכינו הקטן התמחרו ב-155 ₪, טותבע"ה*. אבל על כך בהמשך המהדורה.

קודם לכל הגיעו לחמי האגוזים ובצימוקים, זרתונית* סבירה ולא יותר. טקס הבאת הפוקאצ'ה המהבילה עבר בשלום. עדיין זה מופע הדגל ואולם למרות שטעמתי לא מעט, כבר אין את ההתרגשות של פעם.

בראשונות חלקתי קארפצ'ו טונה חריף-חמצמץ צפון אפריקאי מצוין ולב ארטישוק עם פולנטה ופארמז'ן בניחוח איטלקי מעודן. ללא דופיים. הספקתי לטעום מלבבות החסה ברוטב עדין שליוו את הסלמון  הנהרות האלסקאי הבהיר, שהבליע חיש קל בני.

בין לבין, לפני ואחרי שתיתי כוס מריזלינג הבית קארטהוייזרהופברג, מאגנום 2001, וכוסית של בארון-דה-שירל, מריוחה, ספרד 1996 שריחו התעלה וטעמו הכזיב, שיאו מאחוריו.

לעיקריות היו לנו את צלעות הטלה המשויפות ומוצעות לאחיזת שלגון עד העצם עם פירה מכמוהן, עתיר חמאה (כחבריו הפיראים שליוו עוד מנות, ללא כמהין). תיאור מנת דג החרב בליווי כל מיני ירקות וקונפי עגבניות, הפעיל לי את בלוטות הדמיון, בעוד שעל הצלחת המציאות קצת איכזבה. דג החרב, היבש מטבעו באמת חסר את יתרות הירקות ולווה בחצאי לב חסה  ושני חצאי כפית של קונפי עגבניות, שבטוב ליבי ביין, כיניתי גם באוזני המלצרית הנחמדה, יותר כוניפה מקונפי.  למרות שאכלנו למעלה מחצי מהמנה, (כנ"ל גם מנה זהה שאכלו לידינו) היא הציעה להחליפה, סירבנו כי היא לא הייתה, לא טעימה או מקולקלת. כעבור דקות מעטות חזרה מהמטבח ובידה צלוחיות עם ירקות צלויים נהדרים.

בשלב רגיעת השולחן, התפניתי למקצה טעימות הביסים: קציצות הדג ברוטב (הסבתא?) על קוסקוס היו מצוינות. חצי הניוק עם הכמהה היה מעולה ושיא הבשר היה נתח קצבים מושלם.

לקראת סיום נפתח גם איסוויין, ריזלינג  קארטהוייזרהופברג 2003  צעיר מאוזן ונהדר. טעמתי  בכפית של תה אנגלי קמצני  מסורבה הבננה והאננס, שהיו משובחים וטריים.  שאר הסועדים דיווחו על פגיעות מתוקות במטרות.

• טבין ותקילין בלי עין הרע.
• ראה מילון פודהה להבהרות

המפגש השבועי האחרון היה לפני למעלה מחודש. המטרה ששמתי לעצמי, לפחות 10 קילו הושגה הבוקר וחגיגה קטנה-גדולה בצידה.  מנת מסבחה משובחת כמעט והורידה ממני דמעות גיל (או שמא היה זה הבצל החי?) הצלחתי להסתפק בפחות מפיתה ובאתי על סיפוקי. עוד ראיתי (בעין גדולה) אנשים ששומרים פחות ממני, כאותו אדם שהתיישב עם מישהי וביקש "בשבילי מנה אחת חומוס ומנה אחת מסבחה, ומה בשבילך..?"  ביציאה מיפו, ברחוב שבין שוק הפישפשים למבוא ד"ר שקשוקה, יש בזאר המסעדות המשומשות ושם הבחנתי ואמרתי שלום יפה, לעוד ידיד נאמן (שלצערי לא תרמתי לעיסקו ולו שקל בשבועות האחרונים) בעליו של סביח דה-לוקס האיכותי מרח' יהודה הלוי, (לא הסלב). ועל כך נמשיך להתפיית (מלשון פיתוי ופיתה) בהזדמנות חגיגית אחרת.

קרב שני במאבק המתמשך בין הרצון לשמור על שלמות עולם המסעדנות, והרצון העז לדילול קלורי. הזירה הנבחרת, רחוב נחלת בנימין. האתגר לפצח את אורקה, ליהנות ולשרוד,ופודהה בכלל מאוד בעד אורקה. מצמד ההנזל ופרעצל המהבילות טעמתי כזרת, עדיין שיחוק מקורי ומדויק. (ופנטזיה רטובה מ-חמאה של פודהה בימי קדם) חלקתי עם רעייתי לבבות חסה בפיסטוק קלוי ווינגרט בלסמי, מתאים בדיוק. קארפצ'ו הדג עדין עם זרעי עגבניות פפריקה מתוקה, ושמן. לי קצת מלוח מידי, אולי בגלל מליחות הצלפים הפרוסים. ממול נהנו מאוד מהדה-קונסטרוקציה השרוייטמנית לטורטיה ומהרביולי החלמונאי.

ו

בין המנות המשכתי ללגום אט אט מכוס היין הלבן (ריזלינג יבש 2005 , קארטהוייזרהופברג, גרמניה) . מה שחסר לי בשבועים וחצי האחרונים היה יין אדום וגם כאן "התפרעתי" עם כוס שיראז מספק של גרהאם בק 2003 מדרום אפריקה. (היינות נחלצו בתמורה ל-35 ₪ הבקבוק).

בעת ההמתנה לעיקריות קיבלנו צ'ופרון מהבית רבעוני פרוסיות (מלחם "צפוף" ) עם קרם כמהין מענג.

העיקריות היו מצוינות: מהחברים דגמתי מזלגון פילה אינטיאס עם ריזוטו מצוין, ושרימפ קטן (שהגיע עם המון חברים ותפ"א (שטוחים) מטוגנים במחבת בחמאה ופטרוזיליה, נראה משובח.

העיקרית שלי הייתה ממש תפורה על פודהיסט קיצוני: מוסר ים בגריל על חציל קלוי (ממש מתקתק ולא רק מבלסמי) עם רוטב יוגורט עדין, מנה מושלמת.

לקינוחים הגיעו לשולחן עוגת גבינה עם רוטב ורד הבר, עדינה וטעימה. לקחתי כחצי ציפורן. כן שלח הבית קרם קפה שגם הוא היה עדין ולא מתוק מידי. החברים גם הפעם כילו את זממם בקינוחים.

חתמנו באספרסו  טעים ותה מנוענע.

כוחותינו שבו בשלום לבסיסם, ואמרו (מרחוק) לילה טוב למאזניים (המשקל האלקטרוני). (נסגרה)